קורות חיים - תמרה דעואל

נולדתי בשנות השלושים בעיר ילדות רגילה ויפה. בשנת 1941 כשנפלה הפצצה הראשונה על עירנו בלי שום סימני אזהרה מוקדמים, חיי השתנו וילדותי נגמרה.

משפחתי ניסתה להמלט לכיוון רוסיה אבל הגרמנים היו מהירים הרבה יותר ונאלצנו לחזור לוילנה לאחר תלאות אין ספור וכעבור זמן קצר רוכזנו בגטו. לאחר שנתיים וחצי הגטו חוסל. אימי נרצחה ע''י הגרמנים ביום המחרת. אבי נשלח למחנה באסטוניה ונרצח שם. סבי וסבתי שהיו חלק משמעותי מאוד בחיי נרצחי בגטו קובנה. אחותי ואני נשלחנו למחנה ריכוז קייזרולד שבלטביה. לאחר מכן עברנו כמה מחנות עבודה, כשכל מזוננו כמה פרוסות לחם וצלחת מרק דלוחה תמורת עבודת פרך של שעות רבות.

לפני השחרור הצעידו אותנו במצעד מוות בדרך למשרפות, אבל אחותי ואני הצלחנו לברוח לעיירה קטנה בגבול פולין-גרמנה ושם שוחררנו ע''י הצבא האדום כ-1945.

בדרך לארץ עברתי דרך רומניה ועליתי לארץ כמה חודשים לאחר השחרור במסגרת עליית הנוער. נלחמתי במלחמת השחרור בגוש עציון, נפלתי בשבי הירדני ושוחררתי כעבור חודש.

למדתי במשך חמש שנים במסגרות שונות, הקמתי משפחה - המשכיות למעטים ששרדו.

למדתי אמנות ומזה 25 שנים שאני יוצרת.

ציוריי נמצאים במוזיאון "יד ושם", במוזיאון תל-יצחק וצילומים של יצירותי נמצאים במוזיאון השואה בוושינגטון, ארה''ב, לצורך עבודת מחקר ותיעוד. ביום השואה ציוריי הוצגו במכללת אחווה שבנגב. לאחרונה הוצגו ציוריי במוזיאון לזכר השואה יד-לעד בית העדות במושב ניר-גלים בתצוגה מיוחדת. כמו-כן הצגתי פסלים בתערוכה בתל אביב.

יש בי את היכולת להעביר את זוועות השואה בדרך יצירתית. כל אדם ששרד מהפלנטה האחרת תפקידו להשאיר תיעוד כדי שהדורות הבאים יזכרו ולא ישכחו.

ולקוות שלעולם זה לא ישנה והעולם ילחם בפשע השנאה

והרוע.

המלחמה נגמרה ב-1945. בשבילי השואה לא נגמרה.